בתוך שש שעות וכו'. שכן דרשו (שבת פט. ) "וירא העם כי בושש", אמר להם השטן ביום י"ו כבר באו שש ולא בא, וכשראו שבאו שש מיד "ויקהל העם וגו'"(כ"ה ברא"ם):שאותו היום שעלה הוא מן המנין וכו'. הקשה ריב"ם בפרק רבי עקיבא (שבת פט. תוד"ה לסוף) על דברי רש"י, דהא משמע בהדיא ביומא (ד ע"ב) דיום שעלה מן המנין, דאם לא כן, לא תמצא שהיה שבירת הלוחות בי"ז בתמוז. ותימה על קושיא זאת, כי רש"י רוצה לומר שאין כל היום מן המנין, כי הם סבורים היו כי יום של עליה כולו היה מן המנין, ומשה יבוא ביום י"ו בשש שעות, וזהו ארבעים יום כאשר תחשב יום עלייה מן המנין וגם יום הירידה. ומה שאמר 'לסוף ארבעים יום', אינו רוצה לומר לבסוף יום של ארבעים יום, דזהו אינו, שהרי עדיין לא נשלמו ארבעים יום. ועוד, דהוי ליה למימר 'לסוף יום ארבעים אני בא', אבל 'לסוף ארבעים יום' רוצה לומר ביום הארבעים, שהוא בסוף ארבעים יום:והיה מורה לנו הדרך וכו'. אבל אין פירושו "אשר העלנו" כמשמעו - אשר הוצאנו ממצרים, דמאי דהוה הוה, וכבר יצאוממצרים, ולמה היו רוצים לעשות אלקים במקומו של משה, אלא פירושו ש'יהיה מורה לנו הדרך', ועכשיו אנו צריכין לאלהות. ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלקים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם:לשון ציווי ליחיד מגזירת ברך. והקמץ במקום הדגש, שהמלה מבנין הדגש, והיה ראוי להיות הרי"ש דגושה על משקל "דבר אל בני ישראל" (במדבר טו, לח), והרי"ש אינה מקבל דגש, ובא הקמץ שהוא נח נעלם תחת פ"א "פרקו" במקום הדגש, אשר ראוי לבא בעי"ן הפעל, כי כן המשפט:לשון פריקת משא כו'. דאם לא כן, 'ויפרקו' מיבעיא ליה, אלא הוא לשון פריקת משא, כשנטלו נמצאו הם מפורקים. ומפני זה הוצרך לפרש "את נזמי הזהב" כמו 'מנזמי הזהב', "את" במקום 'מן', דלא יתכן לשון "את" אחר התפעל:באו מכשפי ערב רב. דחלילה שיהיה אהרן עושה עגל, שהרי כל כוונת אהרן לדחות אותם (רש"י פסוק ב), ואם כן הא דכתיב "ויעשהו עגל מסיכה" לא שעשהו אהרן, אלא מכשפי ערב רב, אך מפני כי על ידי אהרן נעשה, תלה הכתוב באהרן, כאילו עשאו אהרן. ומה שעשו מכשפי ערב רב דווקא עגל, מפני כי לאלקי זהב ראוי יותר עגל, כמו שאמרו ז"ל (יומא ריש מה. ) "זהב פרויים" (דה"ב ג, ו) שדומה לדם הפר. וכן של ירבעם היו עגלים (מ"א יב, כח) מפני טעם זה, כי לזהב שייך עגלים, והיו רוצים לעשות אלקי זהב. ובעלי עבודה זרה חושבים כי יותר רצונם נעשה כאשר החומר אשר ממנו נעשית מתיחס אל הצורה, שכן ראוי שיהיה הצורה והחומר מתיחסים. ולפירוש אשר כתבנו בפרשת תצוה (לעיל פכ"ט אות ב), ויתבאר בסמוך עוד (אות ח), הוא להפך, מפני שרצו לעשות עגל לטעם שנתבאר שם, בחרו בזהב, כדי שיהיה החומר והצורה מתיחסים, ודבר זה מבואר:שיצא מתוך דימוסי בנין כו'. פירוש 'דימוס' שורה של בנין אבנים, 'שנתמכך' פירוש שנתמעך בבנין של פרעה, שהיו ישראל בונין, והיו נוטלין המצריים בני ישראל כשהם קטנים, ומניחים אותם בבנין במקום אבן. אמר משה רבינו עליו השלום וכי כך עושים לבני אברהם יצחק ויעקב, אמר הקב"ה כל אותן הבנים אם היו חיים ונתקיימו בעולם היו רשעים, ואם אין אתה מאמין קח אחד מהם ותראה מה יהיה מעשיו, ולקח את מיכה, והוא עשה את העגל ופסל מיכה (שופטים יז, א-ה), ולפיכך נקרא 'מיכה' שנתמעך בדימוסי בנין של מצרים:מאה ועשרים וחמשה קנטרין. וכוונתם לדבר גדול, כי השור אשר שמטו מארבע חיות המרכבה שיעורו קכ"ה, כי כל החיות הם נכללים במספר ת"ק, כדאיתא בפרק אין דורשין במסכת חגיגה (יג. ) מן הארץ עד הריקע מהלך ת"ק [שנה] וכו', עד רגלי החיות נגד כולם, נמצא כי החיות מיוסדים על ת"ק, ובהכל יש ת"ק, ורביעית השיעור קכ"ה, והבן זה. ועוד יש מי שאמר בב"ר ק"ך קנטרין כמנין 'מסך', כי הה"א אינה נקראת, ולפיכך לא דרש רק 'מסך', דהם האותיות הנקראות. ועוד, כי הה"א אינה רק סימן הנקיבה, לכך לא דרש רק 'מסך', ולא ה"א הנקיבה. וטעם המדרש הזה הוא ענין נפלא, כי חשבו לעשות להם מנהיג במקום משה, וידוע כי מדריגתו של משה הוא כולל ק"ך, וזה ידוע ממספר שני חיי משה שחי(ה) משה ק"ך שנה (דברים לד, ז), ואל תאמר שהיה דבר זה במקרה שהיה חי ק"ך שנה, כי מתחלת בריאת העולם היה משוער שני חיי משה, כדכתיב (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים [שנה]", ודרשו ז"ל (ב"ר כו, ו) "בשגם" הוא משה, שכן הוא במספרו, וכן אמרו בפרק חלק מנין למשה מן התורה,שנאמר "בשגם הוא בשר". וכנגד זה עשו את העגל ק"ך קנטרין. וזהו שאמרו (פסוק א) "כי זה משה האיש", נקרא משה "זה", והוא י"ב, וכאשר תכלול כל אחד בעשרה הוא ק"כ. ומדריגתו של משה הוא בלשון "זה", וידוע הוא למבינים למה נקרא משה "זה". ולכך היה חי ק"כ שנה, שהרי ק"ך הוא "זה" במספר קטון, ובקשו לעשות אלהים במקום משה, ועשו לו ק"ך קנטרין:לשון קושי הוא כמו דבר אדני הארץ אתנו קשות. עיין למעלה בפרשת וארא (פ"ו אות ד) ושם נתבאר למה דרש במקום הזה שהוא לשון קושי:כלום מתקנא כו'. דאם לא כן, מאי "למה יחרה אפך וכו'", [וכי] אין ראוי להיות חרון אף אחר שעשו עבודה זרה, אלא 'כלום מתקנא כו'':התעשת להם מחשבה אחרת. דכל לשון 'והנחם' הוא מחשבה אחרת, כמו שפירש בפסוק (רש"י בראשית ו, ו) "וינחם ה' כי עשה את האדם":אם עברו על עשרת הדברות וכו'. ותימה לי, למה דרשו (שמו"ר מד, ד-ה) כך, דשמא כפשוטו הוא, דהזכיר ג' אבות, שכולם היו צדיקים ולא קבלו זכותם, ויתן זכותם לישראל אם חטאו, ולמה דרשו על אברהם בפני עצמו, וכאשר עיינתי בזה מצאתי דברי רז"ל נכונים שדרשו כך, דכאן אמר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", ואילו בפרשת עקב (ר' דברים ט, כז) נזכר התפלה "זכור לעבדיך לאברהם וליצחק ולישראל", ובודאי כן הוא ראוי שאמר "לעבדיך" תחילה, שזהו העיקר, מפני שהם עבדיך וצדיקים, ובזכותם ינצלו. ובשביל שאמר "לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" דרשו, דכך פירושו; "זכור לאברהם" בפני עצמו, ומפני זה צריך ליתן טעם למה לאברהם בפני עצמו יותר מן שאר האבות, אלא מפני שנתנסה בעשר נסיונות, והכתוב רוצה לחבר "זכור לאברהם", שהרי רוצה לומר שיזכור זכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, לכך אמר "זכור לאברהם". ועוד פירשו, שהכתוב רוצה לומר 'אם לשריפה וכו', והשתא הוי גם כן שפיר שחיבר הכתוב ביחד "זכור לאברהם", ולא כתב,זכור לעבדיך לאברהם'. ופירוש זה נכון בדברי רז"ל:אם לשריפה הם עומדים כו'. ואם תאמר, תינח שריפה או הרג או גלות, ושמא סקילה או חנק הם חייבים, ויש לומר כי השריפה וההרג דרכם לבא מן השמים; כמו שהיה אצל נדב ואביהו (ויקרא י, ב), ואצל תבערה שבערה בם אש ה' (במדבר יא, א), וסדום שהמטיר עליהם אש (בראשית יט, כד). וכן הרג הוא גם כן מן השמים, להביא עליהם מלחמה להיותם נאספים בחרב. וכן הגלות. ואם השריפה וההרג והגלות, שהם רגילים לבא מאת ה', ויהיו מכפרים עליהם האבות, כל שכן שלא יבא עליהם המיתות הרחוקות, שהם סקילה וחנק ושאר מיתות:מה אתה אומר כו'. מפני שאמר "ואעשך לגוי גדול", אם כן קשיא מה השיב משה "זכור לאברהם וליצחק ולישראל אשר נשבעת להם בך וכו'", הרי משה גם כן מזרעם, והרי שבועות האבות יהיו מקויים במה שיעשה את משה לגוי גדול, ולפיכך צריך לפרש כי משה השיב על זה במה שאמר "זכור לאברהם", כלומר האבות הם שלשה (ברכות טז ע"ב), ואם לא ינצלו בזכותם אם כן אין זה נחשב אלי מה שאתה אומר אלי "ואעשך לגוי גדול". וכל זה כלל משה במה שאמר "זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך":כסא של שלש רגלים וכו'. ואם תאמר, אדרבא, זהו כסא של ארבע רגלים, דהא זרע משה בני אברהם יצחק ויעקב, ואין זה קשיא, דמפני זה אמר,כסא של שלש רגלים', דאברהם יצחק ויעקב נקראים אבות לישראל (ברכות טז ע"ב), והם כמו שרשים שהאילן נסמך עליו כמו שיסמוך הכסא על הרגלים, וכאשר אמר למשה "ואעשך לגוי גדול" רצה שהוא יהיה משה האב לאומה, שהרי אמר "ואעשה אותך לגוי גדול", ולא יהיו נקראים על שם האבות, כמו שנח לא יקרא אב לישראל אף על גב שכל ישראל יצאו ממנו, וכן שם לא נקרא אב, שלא נקראו אבות לישראל אלא אברהם יצחק ויעקב, כך לא יהיה נקרא אב אלא משה, שהוא נעשה לגוי גדול:לא נשבעת וכו'. דאם לא כן, למה לי "בך":משני עבריהם האותיות נקראות ומעשה ניסים היה. בפרק הבונה (שבת ריש קד. ) פירש רש"י שהיו נקראות בפנים כסדר ומבחוץ בהפך. ולפי זה הא דקאמר כאן 'ומעשה ניסים היה' על מ"ם סתומה וסמ"ך,דהיו עומדים בנס (רש"י שם), דכיון דמשני עבריה ניראת חקוק, אי אפשר להיות מ"ם סתומה וסמ"ך להיות עומדים, ולא יהיו נופלים, ועל זה אמרו 'מעשה ניסים היה' (כ"ה ברא"ם):מה פסח. התוספות (שבת פז. ד"ה ומה פסח) מפרשים דאין זה קל וחומר גמור, דאם משומד אסור בקרבן מפני שהוא קרבן, מפני זה אין למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם למוטב. ואני אומר כי קל וחומר גמור הוא, דכיון שהם אסורים בתורה מקל וחומר דפסח, מה שייך בזה דיש ליתן להם התורה להחזירם למוטב, דאיסורא להיכן הלך, כיון דאסורים בתורה, מה שייך בזה ליתן להם התורה להחזירם למוטב: אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון (ב"ק כד ע"ב), דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה,ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה (להם) [לו] ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח: אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם - הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:כמה יסורים סבלת וכו'. הקשה הרמב"ן דחטא הזה מן העבירות שיהרג ואל יעבור (פסחים סוף כה. ), ומדברי רש"י משמע שאילו היה סובל יסורים הרבה היה לו לעשותן, ואיך יתכן זה. ויראה שאין קשיא על דברי רש"י, שהרי הרמב"ן עצמו פירש (פסוק א) שלא היה כוונת אהרן חס ושלום לעשות להם אלקים שיעבדו לו ושישתחוו לו, אלא היה כוונת אהרן שיהיה במקום משה לנהוג אותם במדבר, שכן היו שואלים (פסוק א) "עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו", וגם משה ידע כי לא כיון אהרן חס ושלום לעשות להם אלוה לעבוד, אלא שעל ידי עשייתו בא המכשול להם שאחר כך עבדו אותו, כדכתיב (פסוק ח) "וישתחוו לו ויזבחו לו", ולפיכך אמר משה "מה עשה לך", כמה יסורין סבלת שהבאת עליהם חטא כזה, כי עשית להם דבר זה שלא היה לך לעשות. כי משה היה סבור שעשו לו יסורים גדולים ולכך עשה להם העגל, והשיב אהרן "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (פסוק כב), ובקשו לעשות "אלקים שילך לפניהם כי זה משה האיש וגו' ואומר למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו וגומר" (פסוקים כג, כד), ולא ידעתי שיצא העגל הזה (רש"י שם), כמו שיתבאר בסמוך תשובתו:בדרך רע הם הולכים תמיד. פירוש, מה שאמר "כי ברע הוא" ולא אמר 'כי רעים הם', אלא "ברע" רוצה לומר 'בדרך רע הם הולכים תמיד':ואומר להם דבר אחד. דאם לא כן, "ואומר להם" למה לי, דמה התנצלות הוא זה, הוי ליה לומר 'ויתנו לי זהב וגו'', מאי "ואומר", אלא "ואומר להם" 'דבר אחד והם מהרו והתפרקו'. ואף על גב דאהרן היה אומר להם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם והביאו אלי" (ראה פסוק ב), ואיך אמר שלא אמר להם רק דבר אחד (קושית הרא"ם), מכל מקום לא היה מרבה עליהם בדברים לומר להם פעמים הרבה עד שעשו, אלא עשו כשדיבר להם דבר אחד:לא ידעתי שיצא העגל הזה. אין פירושו שהיה יוצא העגל מעצמו, דהא כתיב (פסוק ד) "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסיכה", והרא"ם פירש כי מפני היראה הוציא שקר מפיו. ודבר זה אינו, שמפני היראה מוציא האדם שקר מה שאין יודע בו האדם, אבל הדבר שכל ישראל ידעו שאהרן עשה אותו, איך שייך בזה שיוציא שקר מפיו במלתא דעבידי לגלוי. אבל כך פירושו, "ויצא העגל הזה" שהיה בו חיים, כי אהרן אף על גב שעשה העגל סבור שלא היה דבר בו, ולא ישתחוו למת (רש"י פסוק ה), ומכשפי ערב רב עשו בכשפים בשעה שהשליך את הזהב לכור שיהיה בו חיים אחר שיהיה נעשה צורתו (רש"י פסוק ד), ולפיכך אמר "ואשליכהו ויצא העגל הזה" שיש בו חיים, ולא היה בו מתחלה חיים, רק אחר שעשה את צורתו. ומכל מקום שייך "ויצא העגל הזה" דמשמע שמן האש יצא, דודאי מן האש יצא, רק שהיה מחוסר צורה, וכאשר נעשה צורתו היה חי:בדבר זה תתחנכו וכו'. אתיא כמאן דאמר בפרק פרת חטאת במסכת זבחים (קטו ע"ב) וגם הכהנים הניגשים אל ה'" (לעיל יט, כב) היו הבכורות, כמו שפירש רש"י למעלה בפרשת יתרו (שם), כי עדיין לא נפסלו הבכורים, וכשחטאו בעגל נפסלו הבכורות, ומכל מקום לא היו פסולין אלא לעבודת המשכן, ועד שהוקם המשכן היו עובדים הבכורות, כמו שנתבאר למעלה בפסוק (ל, טז) "ונתת אותו על עבודת אהל מועד". והרא"ם פירש הפך זה, דאתיא הא דקאמר כאן 'ובדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום' כמאן דאמר "וגם הכהנים הנגשים אל ה'" הם נדב ואביהו, ונפסלו באותו זמן מיד הבכורות מפני שידע הקב"ה שיחטאו לסוף במעשה העגל, ולפיכך פסלם בסיני מיד, כי גנאי הוא שיעבדו הבכורות בסיני, שיהיו נפסלים לסוף במעשה העגל. ורש"י דפירש בפרשת יתרו "וגם הכהנים" הם הבכורות, אתיא כאידך מאן דאמר, ודרך רש"י לכתוב פעם אליבא דחד, ובמקום אחר אליבא דחד. ואין דברים אלו נכונים, ואף אין צריך להם כלל, כי רש"י פירש הכל לפי שטה אחת - שלא נפסלו הבכורות רק בעגל, ועבדו עד שהוקם המשכן, כי לא נפסלו רק מן עבודה שבמשכן, ופשוט הוא:כי איש מכם. לא כל איש, דהא לא אמר רק לבני לוי (פסוק כח), לא לכל איש:כי איש בבנו ובאחיו וגו'. ואם תאמר, ולמה לא אמר בשעת מעשה 'הרגו איש את בנו', ולמה אמר "הרגו איש את אחיו" (פסוק כז), ונראה אם היה אומר 'הרגו איש את בנו' לא יהיו סוברים כי פירוש "בנו" היינו בן בנו, ויהיו סבורים בנו ממש, ויסברו שיש לוים שעבדו את העגל, לכך לא אמר להרוג את בנו, שלא יטעו בזה:אשים כופר וקנוח וכו'. דאין לפרש לשון כפרה,דאם כן 'אכפרה חטאתכם' מיבעי ליה (כ"ה ברא"ם), או 'אכפרה בעדכם' כמו "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא), מאי "אכפרה בעד חטאתכם":מכל התורה כולה שלא יאמר וכו'. אין רוצה לומר התורה אשר כתב משה, דהרי עדיין לא נכתבה (בה) עד סוף מ' שנה. ועוד, דהרי אותה תורה משה כתבה, ולא יאמר בזה "אשר כתבת", אלא פירשו התורה שהיתה כתובה מאז אש שחורה על גבי אש לבנה, כמו שפירש רש"י בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ב) אצל "מימינו אש דת למו", דעל זה אמר שימחוק את שם "משה" מכל התורה. ואין דברי חכמים כדברי רש"י שיהיה פירוש "מספרך אשר כתבת" התורה, שהרי מזה למדו רז"ל (ר"ה טז ע"ב) כי ג' ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים, ואחד של רשעים, ואחד של בינונים; "מחיני נא" זה ספרן של רשעים, "מספרך" זה ספרן של צדיקים, "אשר כתבת" זה ספרן של בינונים. ודעת רז"ל הוא כי הספר הזה הוא ציור הנמצאות, והנמצאות הם מתחלקים לג' חלקים; צדיקים, רשעים, בינונים. ואמר משה "מחני נא מספרך אשר כתבת", רוצה לומר מציור העולם, אשר הוא ספר העולם:הנה מלאכי ולא אני. פירוש, שצריך לומר שהם דברי כעס, כמו שאמר "ביום פקדי ופקדתי", ואמר (אחריו) [לפניו] "הנה מלאכי ילך לפניך", שהוא משמע דבר רצון וטוב, ולפיכך אמר כי פירושו "מלאכי" 'ולא אני':מיתה בידי שמים וכו'. כמו שפירש למעלה (רש"י פסוק כ) 'עדים בלא התראה במגיפה', והוא אליבא דחד תנא בפרק שני שעירים (יומא סו ע"ב). והקשה הרא"ם, מה צריך עדים למיתה בידי שמים, והיה ראוי להיות במגיפה אף אותו שעשה בלא עדים, ואין דבר זה קשיא, כי אף על גב שאפשר שיהיה מיתת החוטאים בלא עדים על ידי דבר, לא מתו על ידי דבר, כיון שלא היו יודעים החטא יאמרו מי מגיד לנו שחטאו, שמא לא חטאו, וכאשר יראה שימותו על ידי דבר יאמרו במקרה מתו, אף אותם שלא חטאו, אבל כאשר לא מתו רק אותם שחטאו, והם ידעו זה, אז ידעו שעל ידי חטאם מתו. וכן לא מתו בבדיקה אותם שחטאו בעדים, חדא, דלא שייך בדיקת המים אלא כשאין ידוע, כמו גבי סוטה שאין החטא ידוע, אבל כשידוע חטא שלהם לא שייך בזה בדיקה, ולכך מתו על ידי מגיפה. ועוד, דכיון דאפשר להמית אותם מיד על ידי מגיפה, יותר עדיף, דלא צריך להמתין לבדיקה. ואל יקשה לך אותן שמתו בהדרוקן מי יאמר לי שחטא, וזה לא קשיא, כי שתית המים לצבות בטנם אין זה כמנהגו של עולם, בודאי יאמרו על ידי חטא היה, דאם לא כן למה מתו. ועוד, כי הרבה שתו ולא מתו, אם כן בודאי אלו שמתו - על חטא מתו, ולא קשיא מידי:
